הקורונה פרצה לחיינו ב-12/3/20.
יום חמישי, בתי החיילת הוחזרה אחר כבוד הביתה, כאוכלוסיה בסיכון, כמה ימים אחרי הבן הסטודנט חזר הביתה,
במילא לומדים בזום - אז לפחות שיהיו שירותי הזנה וכביסה של אמא.
המרכזי כבר חזר הביתה 3 חודשים קודם, משירות צבאי,
והבעל...ממשיך ללכת לעבודה (החיונית) כמו כל יום.
ואני מסתכלת קדימה על חיי, ודואגת.
כאדם בעל יוזמה, הנעה וצורך להיות תמיד בשליטה,
שוב,
בפעם ה-3 (שאני זוכרת ), נשמטת הקרקע מתחת לרגלי.
לא תכנון, לא עבודה, לא לצאת מהבית.
לא כלום!
האופציה לפול לדכדוך עד דכאון עז - נעמדה לה בפתח.
ואני, כאמור,
כבר מורגלת בסיטואציות מטלטלות כאלה (תאונת דרכים חזיתית שמשביתה אותי , בהריון, ל-6 שבועות אשפוז, מלחמת לבנון השניה בה אני מסתובבת ברכב עם תיקים ו-3 ילדים, שוב..6 שבועות ברחבי הארץ),
יודעת כמה אני חוששת מהריק - ומחליטה לעשות מעשה.
טלפון לחברתי מהישוב אנחנו מקבלות החלטה אמיצה.
כל בוקר ("במגבלת ה-100, 500, מטר"), אנחנו יוצאות לצעוד בישוב - ויהי מה.
לא חשוב שאנחנו לא ספורטיביות.
לא חשוב שאנחנו לאאא בכושר.
לא חשוב שזה רק 100/500 מטר. הישוב שלנו כולו קטן.
אם לראות את היתרונות - זו דווקא התקופה הטובה ביותר של השנה - האביב במיטבו, לא חם וכבר לא קר,
ואין כמו לצאת לשעה מהבית.
וכך עשינו.
כבר 50 יום שאנחנו צועדות.
מתבוננות על הטבע שמשתנה.
על החיות סביבנו (כולל עטלף פירות קטן - אבל זה כבר בסיפור אחר, ולא, עדין לא פגשנו צב - למרות שמאד רצינו).
אז עוד משהו טוב שקרה בימי קורונה.
כבר צעדנו כ-200 ק"מ..והיד עוד נטויה.
בסוף תמיד חזרנו הביתה(:
