בין חופש לזיכרון – רשימות של נשמה
הזמן עושה את שלו.
לפעמים הוא מוחק.
לפעמים הוא מחדד.
ולפעמים, הוא פשוט מתעקש להשאיר אותנו תלויים בין עבר להווה, בין כאב לתקווה.7 באוקטובר 2025.
שנתיים בדיוק.
מאז שזה קרה.
ומאז שזה לא הפסיק.הזמן לא סיים לתקן, ואני לא סיימתי להבין.
אבל ידעתי – שהשנה, בחגים האלה, אני רוצה לזכור מה כן.
לא רק מה אבד.
לא רק מה חסר.
אלא גם – מה חזר.
מה נשאר.
מה מזכיר לי למה אני עדיין כאן. ולכן, אולי דווקא בגלל התאריך, החלטתי לארוז קצת לב ונשמה ולצאת לחופש.
לא כדי לברוח.
כדי לחזור.
המרכז של המרכז
בחרתי במלון שאני כל כך אוהבת, בתל אביב, ממש על כיכר דיזנגוף.
המקום הזה שהוא שילוב בין הישן לחדש, בין פיח לרוח, בין הלב לעיר.
רביעי בבוקר, – חלק מהמשפחה ירדו להפלגה בהרצליה, ואני המשכתי למרכז.
סיבוב רגוע בדיזנגוף סנטר, איסוף מתנות יומולדת עם שוברים שהצטברו.
פשוט דברים קטנים — שגרמו לי להרגיש גדולה.
אחר כך, ארומה, שעתיים עבודה עם הלפטופ.
בין שלוק לקליק, חזרתי לאני שלי.
כי לפעמים דווקא בעבודה שקטה בבית קפה – נוצרת הבהירות הכי עמוקה.
בין הצגה לאינטימיות
משה הצטרף אחרי ההפלגה. שתינו יחד משקה פירות מרענן, נשמנו, נחנו.
בערב, יצאנו לפגוש את הילדים – להצגה.
"אפס ביחסי אנוש".
מגי אזרזר, משי קליינשטיין – צוות מושלם.
הצגה חכמה, שנוגעת לך בבטן עם כפית של ציניות, ובאותה שנייה – מלטפת עם אמת.אחרי ההצגה – גלידה.
העיר הייתה עוד ערה,אבל אנחנו מזמן עברנו את שעת השינה שלנו..
כמעט חצות, נכנסנו למיטה עם תחושת הודיה, פשוט על האפשרות להיות.
חמישי – תנועה שהיא התעוררות
בבוקר, צעדנו ללשוק בצלאל.
שתינו קפה, חלקנו סנדוויץ', התבוננו באנשים.
זו שפת הרחוב של תל אביב – עמוסה, בועטת, אבל גם מזמינה אותך להיות חלק.המשכנו לאלנבי — כן, עדיין חפירות, אבל גם מציאות.
אספתי עוד מתנות יומולדת - חליפות שאני אוהבת, בהנחות משמחות. משם — רמלה. יריד הספרים של צומת ספרים.
שיטוט נינוח בין מדפים, כריכות, סיפורים שמחכים להיקרא.
אחר כך מסעדה בוכרית מעולה.
שם, כמו שתוכנן מראש, פגשנו את אלי וטלי שהגיעו מאשדוד.
שיחה רגועה, שיתוף פשוט, לב שפתוח אל לב.חשבנו להסתובב בשוק ברמלה, אבל במקום זה – בחרנו לראות סרט בדיזנגוף סנטר – “הילד שמדד את העולם”.
רגע של הקשבה פנימה, דרך עיניים של ילד שראה אחרת.
בערב, אחרי מנוחה קלה, ירדנו לאכול פיצה בבוגרשוב.
ואז, מאוחר בלילה — ציפי ופרדי הגיעו.
הם נחתו מניו יורק, ישירות אל השולחן שלנו בכיכר.
חברי ילדות. כאלה שהמרחק לא שוחק.
שיחת לילה. נגיעות של זיכרון.
מילים שלא צריך להסביר.
אהבה שקטה. יציבה.
נפלנו שדודים למיטה.
שישי – קפה, שקט, עתיד
הבוקר התחיל באסתר – הקפה בכיכר.
ישבנו, בלי למהר.
קראנו, התבוננו, שתינו.
הלב שוב הרגיש בית. ואז, עם שובר הפתעה של פליי קארד- רכשנו כרטיסי טיסה לדובאי.
הרבה פעמים, דווקא החופשות האלו, שמחליטות את עצמן, הן אלה שמניעות את השינוי הבא.
כי אני מאמינה שכל נסיעה החוצה היא הזדמנות לנסוע פנימה.
בצהריים – המשכנו לכיוון העיר רעננה, אחרי שנפרדנו לשלום מציפי ופרדי ומתל-אביב (עוד נשוב ומהר)
פגשנו שם שני זוגות חברים: רוני ויעל, ענת וחיים.
רוני וענת – שירתו איתי בצבא.
קשרים שהחיים לקחו לכיוונים שונים, אבל הלב יודע לאן לחזור והקשר חודש.
שיחה עמוקה, צחוק מתגלגל, זמן שלא נמדד בשעון – אלא בנשמה.
והחג עוד לא נגמר.
בחג השני, נחגוג גם עם המשפחה –גם פקניק עם חברים ( ירון, ביתיה, ענת)
ואח”כ –חגיגות יומולדת.
אביב, רונית, ציפי, שלהב – בספא בכמון.
מרחבים, חום, מים, אהבה.
ולמה אני מספרת את כל זה?
כי בתוך המציאות המטלטלת, בתוך הצללים שעדיין מרחפים,
אני מזכירה לעצמי שיש אור.
שהחופש הוא לא בריחה – הוא חיבור.
שהמשפחה, החברים, הזוגיות, השקט, ההצגות, השוק, הסרט, הפיצה, הספרים –
כולם חלק מהמסע שלי לשוב לעצמי.
וכן – אני אוהבת להיות בחופש.
החופש תמיד מזכיר לי מי אני באמת.
הוא עוזר לי לזכור, דווקא כשכואב, שיש בי תנועה.
שיש בי יכולת לראות את הטוב, אפילו כשהרקע חשוך.
לחיי החופש הבא(:
