יצירת הרגל חדש


15 Mar
15Mar

הקורונה פרצה לחיינו ב-12/3/20.

יום חמישי, בתי החיילת הוחזרה אחר כבוד הביתה, כאוכלוסיה בסיכון, כמה ימים אחרי הבן הסטודנט חזר הביתה,

במילא לומדים בזום - אז לפחות שיהיו שירותי הזנה וכביסה של אמא.

המרכזי כבר חזר הביתה 3 חודשים קודם, משירות צבאי,

והבעל...ממשיך ללכת לעבודה (החיונית) כמו כל יום.


ואני מסתכלת קדימה על חיי, ודואגת.

כאדם בעל יוזמה, הנעה וצורך להיות תמיד בשליטה,

שוב,

בפעם ה-3 (שאני זוכרת ), נשמטת הקרקע מתחת לרגלי.


לא תכנון, לא עבודה, לא לצאת מהבית.

לא כלום!


האופציה לפול לדכדוך עד דכאון עז - נעמדה לה בפתח.

ואני, כאמור,

כבר מורגלת בסיטואציות מטלטלות כאלה (תאונת דרכים חזיתית שמשביתה אותי , בהריון, ל-6 שבועות אשפוז, מלחמת לבנון השניה בה אני מסתובבת ברכב עם תיקים ו-3 ילדים, שוב..6 שבועות ברחבי הארץ),

יודעת כמה אני חוששת מהריק - ומחליטה לעשות מעשה.


טלפון לחברתי מהישוב אנחנו מקבלות החלטה אמיצה.

כל בוקר ("במגבלת ה-100, 500, מטר"), אנחנו יוצאות לצעוד בישוב - ויהי מה.

לא חשוב שאנחנו לא ספורטיביות.

לא חשוב שאנחנו לאאא בכושר.

לא חשוב שזה רק 100/500 מטר. הישוב שלנו כולו קטן.

אם לראות את היתרונות  - זו דווקא התקופה הטובה ביותר של השנה - האביב במיטבו, לא חם וכבר לא קר,

ואין כמו לצאת לשעה מהבית.


וכך עשינו.

כבר 50 יום שאנחנו צועדות.

מתבוננות על הטבע שמשתנה.

על החיות סביבנו (כולל עטלף פירות קטן - אבל זה כבר בסיפור אחר, ולא, עדין לא פגשנו צב - למרות שמאד רצינו).


אז עוד משהו טוב שקרה בימי קורונה.

כבר צעדנו כ-200 ק"מ..והיד עוד נטויה.

בסוף תמיד חזרנו הביתה(:


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.