בפעם הראשונה אחרי 15 שנים


26 Apr
26Apr

לעשות משהו בפעם הראשונה.

נדמה שעם השנים, מתמעטות האפשרויות ל"פעם ראשונה".

באמת, כבר ניסינו הכל (?), טעמנו, טיילנו, אמרנו, בדקנו.

והנה, עיתות קורונה הביאו אותי להרצות בפעם הראשונה בזום.


לפני 50 ימים היה לי יומן מלא.

פגישות עם לקוחות ליזמות עסקית, שיווק, מכירות, תשתיות לעסק.

ארבעה קורסים פעילים - בקצרין, טבריה, אור הגנוז, ונהריה.

מ-200% ל-0% בין יום.


אחרי כמעט 50 ימים בבית,

אחת העמותות שאני עובדת איתה, ביקשה הצעות להרצאות זום בנושאים שונים, 

החלטתי שאני מעיזה.

למרות שמעולם לא עשיתי זאת, למרות שתמיד הצהרתי שחשוב לראות ולהרגיש את הלקוחות, למרות החשש מהטכנולוגיה ואיך היא תעבוד  - 

הצעתי רשימת נושאים,

קיבלתי טלפון ונקבע תאריך.


הכנתי מצגת לסדנא של שעה, וידאתי כמה פעמים שאכן המפגש יקרה,

וה ת ר ג ש ת י !!!

והנה זה בא.

יום א, 26/4/20 (יום הולדת 19 של בתי), בשעה 14 בצהרים,

התכנסו מעל 20 אנשים בבתיהם מול המחשב , הטלפון או הטאבלאט, 

אני במשרד בבית שלי - וההרצאה מתחילה.


למרות ניסיוני הרב בעמידה מול קהל, הנחיית קבוצות ויכולת להוביל את המפגש - רעדו לי הידיים. הדופק עמד על 200.

ממה כל-כך התרגשתי?

לא ברור.

מהחזרה לשיגרת ההרצאות?

מהמפגש עם קהל?

מההרגשה שחזרתי להיות נחוצה?

באמת לא ברור.

אחרי דקה או שתיים, כשהבנתי איך זה עובד - 

יש מולי קהל, אבל רק אני מדברת.

הם כולם מושתקים ואין תגובה על השאלות שלי,

ההרצאה זרמה.

הנושא היה מדוייק לקבוצה (התנהלות כלכלית בבית ובעסק - גם בעת קורונה),

הם פתחו מדי פעם את המיקרופון ושאלו שאלות,

התכתבו בצאט תוך כדי,

וקיבלו ערך רב.


סיימנו את ההרצאה עם בקשה למפגש המשך.

אני סופרת את הדברים הטובים שקורים בעת הזו.


ההרצאה שהועברה בזום - אחד מהם.


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.